If I was capable, I would translate this into English. I’ve tried many times to translate Agnon, but I just can’t capture it.
השמים היו טהורים והארץ היתה שקטה וכל הרחובות היו נקיים, ורוח חדשה היתה מפרפרת בחללו של
עולם. ואני תינוק כבן ארבע הייתי ומלובש הייתי בגדי מועד, ואיש אחד מקרובי הוליכני אצל אבי
ואצל זקני לבית התפילה, ובית התפילה היה מלא עטופי טליתות ועטרות כסף בראשיהם ובגדיהם בגדי
לבן ובידיהם ספרים, ונרות הרבה תקועים בתיבות ארוכות של חול, ואור מופלא עם ריח טוב יוצא
מן הנרות. ואיש זקן עומד מוטה לפני התיבה וטליתו יורדת עד למטה מלבו וקולות ערבים ומתוקים
יוצאים מטליתו. ואני עומד בחלון בית התפילה מרעיד ומשתומם על הקולות הערבים ועל עטרות הכסף
ועל האור המופלא ועל ריח הדבש היוצא מן הנרות נרות השעוה. ודומה היה לי שהארץ שהלכתי עליה
והרחובות שעברתי בהם וכל העולם כולו אינם אלא פרוזדור לבית זה. עדיין לא הייתי יודע להגות
במושגים עיוניים ואת המושג הדרת קודש לא הכרתי. אבל אין ספק בלבי שבאותה שעה הרגשתי בקדושת
המקום ובקדושת היום ובקדושת האנשים העומדים בבית ה’ בתפילה ובניגונים. ואף על פי שעד לאותה
השעה לא ראיתי דבר כזה לא עלה על דעתי שיש הפסק לדבר. וכך הייתי עומד ומביט על הבית ועל
האנשים שעמדו בבית, ולא הבחנתי בין אדם לאדם, שכולם כאחד עם כל הבית כולו דומים היו
עלי כחטיבה אחת. ושמחה גדולה היתה בלבי ולבי נדבק באהבה לבית זה ולאנשים אלו ולניגונים
אלו. על יד על יד פסקו הניגונים, ועדיין בת קול היתה מנהמת עד שפסקה אף היא. נתקמטה
נפשי פתאום וגעיתי בבכייה גדולה. אבי וזקני נתחלחלו ושאר כל העם עמדו עלי לפייסני. ואני
דמעותי מתגלגלות והולכות מתוך הבכייה. אלו לאלו שואלים, מי גרם לתינוק שיבכה? ואלו לאלו
משיבים, מי יודע.
עתה אספר מי גרם לי שאבכה. אותה שעה שנפסקה התפילה נפסקה פתאום אותה חטיבה נאה. מקצת מן
האנשים הורידו טליתותיהם מעל ראשיהם ומקצתם התחילו מסיחים זה עם זה. אותם שאהבתי נדבקה
בהם החליפו פניהם פתאום והשחיתו את דמותם הנאה ואת דמות הבית ודמות היום. ועל זה היה דוה לבי ועל זה געיתי בבכייה.
כמה שנים יצאו ועדיין אותה השתוממות מופקדת בלבי. וכשם שהיא מופקדת בלבי כך שמור בלבי
אותו הצער. וכל שנה ושנה ביום הכיפורים כשאני רואה אנשים מישראל “כולם צנים לובן מוצעפים,
לאדרך בשרפים עפים”, מחליפים פנים של חילוי בפנים של חולין נפשי מתקמטת כבאותו היום.
S. Y. Agnon, Introduction to “Days of Awe”